
המציאות היומיומית היא שילדים שאינם מצליחים להביע את עצמם חווים תסכול עמוק שמוביל לעיתים קרובות להתפרצויות, אלימות, פגיעה עצמית או הסתגרות. ההסבר פשוט: כשאין דרך לומר "כואב לי", או "אני צריך הפסקה", הגוף מגיב באי שקט.
מנסיוני רב השנים, לאחר שהילד מצליח להקליד משפטים פשוטים שמבטאים רגש, צורך או התנגדות, אנחנו רואים ירידה מובהקת בתדירות ההתנהגויות הקשות.
אני מלמדת את הילד לזהות את הרגש, לתמלל אותו, ולהביע אותו. זהו תהליך של ויסות עצמי דרך שפה.
בנוסף, עצם היכולת להביע את רצונו או צרכיו ולקבל מענה מדויק יותר, מפחית את תחושת הלבד, התסכול והפחד.
מחקרים מראים ששילוב של אמצעי תקשורת חלופיים בקרב ילדים לא-ורבליים הוביל להפחתה משמעותית בהתנהגויות מאתגרות.
כמו כן הם מדגישים שתקשורת פונקציונלית היא כלי חיוני בוויסות עצמי ובהפחתת תגובות בעייתיות.
מסקנה
שפה איננה רק תקשורת. היא מערכת ויסות. כשהילד יודע "לדבר", הוא לא צריך לצרוח. התהליך הזה לא רק 'מלמד הקלדה', הוא מאפשר רוגע, שקט פנימי, ושליטה מחודשת בגוף ובסביבה.
קראו על חשיבות המעורבות ההורית והמשפחתית בתהליכי תקשורת- בלחיצה פה בלינק: