הבן שלנו, מתן לא דיבר מאז ומתמיד. במשך שנים לא ידענו מה הוא באמת מרגיש או צריך. רק ניחשנו. ההתנהגויות המאתגרות היו יומיומיות, והקשר בינינו הלך לאיבוד. מאז שהתחלנו את אימוני ההקלדה, הכל השתנה. לאט לאט, מתן התחיל להקליד. מילה, משפט, מחשבה. כשלמדנו גם אנחנו להקליד איתו פתאום באיזה סופ"ש הוא כתב לנו "כואב לי". לראשונה, הבנו אותו באמת. הוא מבטא את עצמו, שואל, מבקש, מספר איך הוא מרגיש. גם אנחנו, כהורים, למדנו איך לתקשר איתו. הפכנו ממשפחה מתוסכלת למשפחה שמבינה, שמדברת, שמחוברת.
מיכל ג.: "מצאנו את הקול של מתן– דרך האצבעות"
הגענו סקפטיים. הילדה שלנו בת 10, לא מדברת, סגורה, לא משתפת פעולה. אחרי כמה מפגשים היא הקלידה: "אני רוצה חברים". בכינו. עד אז לא ידענו שזה מה שהיא מרגישה. מאז, היא משתפת, שואלת, מספרת מה עובר עליה. אנחנו גם לומדים להקליד איתה וזה קירב אותנו אליה כמו שלא דמיינו שאפשר והיא הרבה יותר רגועה ביומיום. התקשורת הזו שינתה את הבית כולו.
שימי: אמא של תהל
הבן שלנו איתי, נער מתבגר, סגור, כועס, מתפרץ בלי סוף. לא הבנו מה באמת קורה בפנים. אחרי כמה שבועות של אימון הקלדה הוא הקליד משפט: "אני שונא שלא מבינים אותי". מאז אנחנו מבינים. כי הוא כותב. כי יש שפה. ההתפרצויות כמובן פחתו וגם בבית הספר המומים מהשינוי. הקלדה הפכה לכלי התקשורת הקבוע שלנו, ובלעדיה אין לי מושג איפה היינו היום.
יוליה: אמא של איתי
